פסק-דין בתיק ע"א 1237/04

1.   ערעור על החלטת ועדת הערעורים (בראשות כב' השופטת ע' רביד) מיום 21.11.03, בו"ע       1291/01 (להלן:- " הוועדה"), שבה נקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין שירותו  הביטחוני של המערער ובין הפרעת קצב הלב שממנה הוא סובל.

2. הרקע

(א)                המערער, יליד 1952, התגייס לשב"כ בשנת 1977. ביום 26.4.95, מועד אירוע  הפרעת הקצב הראשונה, כיהן המערער בתפקיד קצין ביטחון.

(ב)                 ביום 3.8.01 דחה המשיב את תביעת המערער להכיר בקשר שבין מחלתו ובין שירותו הביטחוני. המערער הגיש ערעור על החלטה זו, שאותו תמך בחוות דעת רפואיות הקושרות בין לחץ נפשי ובין הפרעת קצב הלב. המשיב מצידו המציא חוות דעת התומכת בעמדתו.

(ג)                  ביום 9.3.03 התקיים דיון לפני הוועדה.

בפתח הדיון הצהירו ב"כ הצדדים כדלקמן:

"לאור הערות הוועדה אנו מסכימים כי הפלוגתא היחידה בתיק זה הראויה לדיון בפני הוועדה היא השאלה עד כמה היה בשירות של המערער משום מתח או עייפות או לחץ נפשי.

אנו מסכימים כי במידה והוועדה תקבע קיומו של אירוע נפשי או מתח נפשי ו/או תנאים סביבתיים תוך כדי השירות היכולים לגרום לביטוי המחלה כי אז יש קשר בין תנאי השירות לבין המחלה" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון) (להלן:- " ההסכמה הדיונית").

(ד)                 נוכח ההסכמה הדיונית קבעה הוועדה כי אין מקום לשמוע את המומחים הרפואיים, והדיון התמקד בשאלה העובדתית שעניינה המתח והלחץ אשר היו כרוכים בשירותו של המערער.

3.       החלטת ועדת הערעורים

(א)        בפתח החלטתה מפרטת הוועדה את מהות מחלתו של המערער: הפרעת קצב הלב SVT)), שהסיבה השכיחה לה היא תקלה במסלול ההולכה החשמלי של הלב, הגורמת לכך שהלב פועם בצורה בלתי סדירה.

(ב)        הוועדה מציינת כי מומחי שני הצדדים מסכימים כי מתח נפשי יכול להביא לידי ביטוי את הפרעת קצב הלב, ופונה לבחון האם אכן התקיים אירוע של מתח נפשי קודם לאירוע הפרעת קצב הלב הראשון. לאחר סקירת העדויות המתייחסות לתנאי שירותו של המערער, מסכמת הוועדה שאין מקום לקבוע כי בישיבה שבה השתתף המערער בעת האירוע היה כדי לגרום למתח נפשי, ובוודאי שהמערער לא היה נתון ללחץ נפשי קיצוני. המערער, כך נפסק, היה במועד האירוע איש שירות ותיק "שעבד באופן מבצעי בשירות הבטחון בתפקידי אבטחה שונים" וכל שירותו היה כרוך במתח ולחצים אשר היו שגרת יומו ועבודתו. עוד נפסק כי בישיבה שבה השתתף בעת קרות האירוע לא היה כל דבר העלול ליצור מתח מיוחד, ואילו בישיבה השניה שהייתה באותו היום, אשר היתה ישיבה מיוחדת ורבת משתתפים ואשר עבורה נעשתה עבודת מטה מקיפה, לא השתתף המערער כלל משום שפונה עוד קודם לכן לבית החולים.

(ג)         על יסוד הדברים האלה קבעה  הוועדה שלא מצאה שהיה למערער מתח נפשי חריג ביום האירוע, ולכן אין קשר בין שירותו של המערער לבין הפרעת קצב הלב.

4. טענות המערער

א.         המערער טוען כי שגתה הוועדה כאשר בדקה אך את קיומו של אירוע נקודתי חריג, כאשר במסגרת ההסכמה הדיונית הסכימו הצדדים שכדי להוכיח קשר סיבתי בין השירות למחלה היה על המערער להוכיח "אירוע" או "תנאים סביבתיים" של מתח או עייפות או לחץ נפשי, ולאו דווקא אירוע חריג אחד.

ב.         המערער מוסיף וטוען, כמפורט בעיקרי הטיעון מטעמו, כי אף לגופם של דברים שגתה הוועדה כאשר לא מצאה שבתקופה שקדמה לאירוע, כמו גם ביום האירוע עצמו, היה משום לחץ ומתח חריגים אשר היה בהם כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש.

5. טענות המשיב

המשיב סומך ידיו על החלטת הוועדה ולטענתו לא הייתה בהחלטה זו חריגה מן ההסכמה הדיונית. לשיטתו, לא הסכימו הצדדים כי קיימת אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי לפרוץ המחלה, וכל מטרתה של ההסכמה הדיונית היתה לייתר את חקירות המומחים ולחסוך הוצאות לצדדים. מכל מקום, טוען המשיב, כי שתי הישיבות שאותן בחנה הוועדה לא היוו אירוע חריג ויייחודי למערכת הביטחון, ואין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה המבוססות היטב בחומר הראיות. בהעדר אסכולה רפואית המבססת את הקשר שבין מתח נפשי והפרעת ה- SVT, היה מוטל על המערער הנטל להוכיח ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" כי במקרה הקונקרטי שלו גרמו תנאי השירות לפרוץ המחלה. זאת לא עשה.

6. דיון והכרעה

(א)        המחלוקת בערעור שלפנינו נסבה על שאלת הקשר הסיבתי שבין שירותו הביטחוני של המערער ובין מחלת הלב שנתגלתה אצלו בזמן השירות.